<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף סד.</h2>
מצאתי בתשובת גאונים, שאלתם, תנו רבנן, נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה, או דילמא מצי איתתיה למימר ליה לא שקילנא גיטא מנך עד דמשלמת לי כתובתי דאשקל אנא גיטא וכתובה בחדא שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך, אכילנא שתינא ומכסינא. וכן מאן דלישתבע על איתתיה דלא יהנה מנה, בין שנשתבע בשם בין בספר תורה ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי או היא מצי למיטען ליה הכי, ואם תמצי לומר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו יכול להפיר שבועתו על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב כיון דדבר מצוה הוא או לא. תשובה. פשיטא, כל היכא דבעי הבעל לגרשה בין בשביל לקיים פריה ורביה, בין שלא מצאה חן בעיניו ובין שבקש אחרת צריך לשלומי לה כל מה דחזי לה ולמיסב לה גיטא עם כתובתה כאחד, וכן תנן, נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטא וכתובתה תפדה את עצמה, אינו רשאי. לקתה, ואמר הרי גיטא וכתובתה תרפא את עצמה רשאי, דאלמא הכי תורת גרושין. גיטא וכתובתה. אבל אם היא בעא מניה לגרשה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה מאי יכול למעבד, צריך להודיע לאשה דלא יכלינן אלא להשביע דלית ליה, ולסדר עליו כדרך שמסדרין בבעל חוב, וילפינן מערכין, דכתיב ביה על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן, ואם נתרצה בהכי כייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי. והיכא דקפץ הבעל ומסר לה גיטא על כרחה, פשיטא דגיטא הוי ומתסרא לכהונה ומותרת לכל אדם, ופשיטא נמי דמחייב הבעל במזונותיה עד דמשלם כתובתה, דלא גרעא מההיא אלמנה דאמרינן, שתפסה כסא דכספא בכתובתה, אתאי לקמיה דרבינא, אמר, אע"ג דלא אישתייר אלא מקצת כתובה אית ליה מזוני, אבל למיכפיה לאהדוריה ליה לאנתו לא אשכחן, אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמנסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובה או שקלא דמי מזונות, דלא גרעא כתובתה ממה דתנן, הנושא את האשה ופסקה ע"מ שיזון את בתה חמש שנים חייב לזונה חמש שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה, אלא מוליך מזונותיה למקום שהוא אמה, ולא יאמרו שניהם יחד הרי אנו זנים אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה מעות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו, ולית ליה כתובה לגרשה, וודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה, ואפי' נשאר עני צריך לשלם לה כתובתה וכל עוד שאינו משלם לה חייב לקיים לה שאר כסות ועונה, והרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפלין וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא, דאז וודאי היה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי, וכל עוד שאינו משלם לה חייב בשארה כסותה ועונתה והוא נשבע, ואף ע"פ שלא עשה מה שהוא חייב הרי זה וודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי להאכילה ולהשקותה ולקיים עונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אם לא היו אלו הדברים בדעתו בעת שבועתו, אלא שהיה סבור שיכול לעמוד על שבועתו ולבסוף נתגלה אליו שאינו יכול לקיים, או שחשב שהיה לו שעור כתובה וכאשר חפש בעניניו ולא מצא, או שחשב שיכול לגרשה ותהא כתובתה עליו כהלוואת חוב, ולבסוף נתגלה אליו שאין לו לעשות שום אחד מאלו, או צד אחר כיוצא באלו, לאיו שבועת שוא הוא, ולית עליה מלקות אלא כשבועת שגגות דמיא ומתניתין בהדיא תנן, פותחין לאדם בכתובת אשתו. ומאי דאמריתו להתיר ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון צריך שלשה, והכי אמרי רבנן, מה דכתיב בפרשת נדרים, זה הדבר וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה אהרון ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת, להכשיר ג' הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי מטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה. והנך ג' הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן התשובה.
